היא לא מפתחת, אין לה רקע בהנדסת תוכנה, והיא גם לא תכננה להקים סטארטאפ. רבקה יו רק רצתה לפתור בעיה קטנה ומאוד יומיומית: איך מחליטים מהר איפה אוכלים כשכל אחד בקבוצה רוצה משהו אחר. במקום לחפש עוד אפליקציה בחנות או לוותר ולהזמין את מה שמישהו אחר בחר, היא פתחה כלי בינה מלאכותית, תיארה במילים מה היא צריכה, ותוך זמן קצר בנתה לעצמה אפליקציה קטנה ופשוטה שעושה בדיוק את זה. לא מוצר גלובלי, לא פלטפורמה, לא חזון לשיבוש שוק. פתרון נקודתי, אישי, שעובד.
הסיפור הזה הוא לא אנקדוטה חמודה, אלא סימן לשינוי עמוק שמתרחש מתחת לרדאר. יותר ויותר אנשים שלא מגיעים מעולם הפיתוח מפסיקים לחפש תוכנה מוכנה, ומתחילים לכתוב לעצמם מיקרו־אפליקציות. אפליקציות קטנות, חד־משימתיות, שנולדות מצורך מאוד מסוים, לפעמים זמני, ולעיתים נעלמות אחרי כמה שבועות. לא כי הן נכשלו, אלא כי הן עשו את העבודה שלהן.
עד לא מזמן, בניית אפליקציה הייתה פעולה כבדה. צריך היה רעיון גדול, צוות, תקציב, זמן, ובעיקר החלטה מודעת להיכנס לעולם הפיתוח. היום, בזכות כלים של no-code, low-code ובעיקר בינה מלאכותית שמתרגמת שפה טבעית לקוד, האקט הזה הפך להרבה יותר דומה לכתיבה מאשר לפיתוח. מי שיודע להסביר בעיה, יודע גם לבנות לה פתרון. לא מושלם, לא סקיילבילי, אבל מספיק טוב.
זו לא הפעם הראשונה שטכנולוגיה עושה דמוקרטיזציה ליכולת מקצועית. בעבר זה קרה עם בלוגים, אחר כך עם חנויות אונליין, אחר כך עם יצירת וידאו. בכל פעם, מה שנחשב פעם מקצוע סגור הפך לכלי ביטוי זמין. ההבדל הפעם הוא שהמוצר שנוצר הוא לא תוכן, אלא פונקציה. לא פוסט, אלא כלי שעובד.
המיקרו־אפליקציות לא מתחרות באפליקציות הגדולות שאנחנו מכירים. הן לא באות להחליף את וואטסאפ, ספוטיפיי או ווייז. הן חיות בין הסדקים. פתרון לניהול משחק משפחתי בחופשה, כלי קטן למעקב אחרי הרגל, מערכת פנימית לצוות קטן, או תהליך שאף מוצר מדף לא באמת פתר כמו שצריך. במקום להתאים את עצמך לתוכנה, אתה מתאים את התוכנה לעצמך.
אבל כאן מתחיל החלק המעניין באמת, במיוחד עבור מותגים וארגונים. אם אנשים בונים לעצמם פתרונות, מה זה אומר על מוצרים קיימים? אולי זה רמז לכך שחלק גדול מהאפליקציות שאנחנו משתמשים בהן היום מנסות לפתור יותר מדי דברים בבת אחת. אולי המשתמשים לא מחפשים עוד פיצ׳רים, אלא יותר שליטה. פחות מערכת אחת גדולה, ויותר כלים קטנים שמתחברים למציאות שלהם.
יש כאן גם שינוי עמוק בציפיות. אם אני יכול לבנות לעצמי כלי תוך ערב אחד, למה שאמתין חודשים לפיצ׳ר חדש? למה שאקבל תהליך מסורבל אם אני יכול לנסח אותו בעצמי? במובן הזה, המיקרו־אפליקציות הן לא רק טרנד טכנולוגי, אלא ביטוי לתסכול הולך וגובר ממוצרים גנריים בעולם שדורש התאמה אישית.
מצד שני, יש גם שאלות לא פשוטות. מי אחראי לאיכות, לאבטחה, לפרטיות, כשכל אחד בונה לעצמו כלים? מה קורה כשאפליקציה אישית הופכת להרגל קריטי? ואיך מותגים שומרים על רלוונטיות בעולם שבו שער הכניסה כבר לא תמיד עובר דרכם, אלא דרך פתרון שהמשתמש בנה לעצמו בעזרת AI?
בסוף, אולי השאלה החשובה ביותר למותגים היא לא איך לבנות עוד אפליקציה, אלא איך לאפשר לאחרים לבנות. איך להפוך מוצרים לפלטפורמות, שירותים לאבני בניין, וחוויות למשהו שאפשר להרכיב מחדש. כי אם העידן החדש מלמד אותנו משהו, זה שאנשים כבר לא רק צורכים תוכנה. הם מתחילים לכתוב אותה, גם אם הם לא יודעים לקרוא לזה ככה.
