קכ/׳רע/ר
אנחנו חיים במציאות שמתאפיינת בתחרות גוברת ומהירה יותר מאי פעם. ארגונים שלא השכילו לבנות את היכולת לקבל החלטות במהירות, בטח כשמדובר בהחלטות לגבי פיתוח מוצרים ושירותים חדשים, יעבדו נקודות בתחרות על תשומת הלב של הלקוח. אם נוסיף לכך את העובדה שאסטרטגיה, עיצוב, טכנולוגיה ובתוך זה גם AI, מתערבבים זה בזה יותר מאי פעם, והנה קיבלו סוג של סערה מושלמת שכל חברה צריכה להתמודד איתה, ומהר.
זה בדיוק נושא השיחה בפרק החדש שלפניכן.ם, בו אירחתי את דוד קלר וצביקה ביידא מ-Manyone TLV. במקום לדבר רק על “חדשנות” כסיסמה, השיחה חושפת איך נראה בפועל תהליך שבו חברה גלובלית לעיצוב אסטרטגי מובילה תהליכי פיתוח קונספטים למוצרים ושירותים חדשים, בין אם מדובר בסטארטאפ-אפ קטן עד בנק גדול, מה שכן משותף הוא הצורך העסקי וכמובן, ההבנה שמשהו צריך להשתנות.
Manyone מוגדרת על ידם כחברה שאסטרטגיה, מוצר, מותג וחוויית משתמש משתלבים ביחד. הם לא באים כעוד חברת UX שעושה מסכים, ולא כעוד פירמת ייעוץ שמספקת מצגות מרשימות ומשאירה את ההטמעה לאחרים. הייחודיות שלהם, כפי שהם מגדירים זאת, היא החיבור בין ה-“מה” ל-“איך”: מצד אחד לחשוב לאן החברה רוצה להגיע, מה הסיפור שלה, מה האסטרטגיה העסקית והחווייתית, ומצד שני לגלגל את זה מהר מאוד לאתר חי, לאפליקציה, לשפה ויזואלית ולמוצרים דיגיטליים ופיזיים שנמצאים בידיים של לקוחות.
אחד הקווים המרכזיים שעולים בפרק הוא השילוב בין מהירות לעומק. במקום פרויקט ייעוץ קלאסי של שלושה חודשי אבחון והשקעה אדירה בשקפים מעוצבים, הם מתארים תהליכים שבהם צוות מנוסה (לפעמים בינלאומי) יושב עם מקבלי ההחלטות, מפצח את הנרטיב והברנד, ובמקביל כבר בונה אתר, שפה חדשה וארכיטקטורה דיגיטלית – כך שתוך שלושה שבועות יש לארגון משהו חי, שניתן לראות, לגעת בו ואפילו להתחיל לבדוק אותו עם לקוחות. את זה הם מסכמים במשפט שהוא כמעט מנטרה: design the right product and design the product right. קודם לבחור נכון את כיוון המוצר ביחס לשאיפות העסקיות, אחר כך לבצע אותו נכון ובקצבים שמתאימים לעולם של היום.
מכאן מגיעה גם ביקורת עדינה על מודלים ישנים של ייעוץ. מצד אחד הם לא מאמינים בקסם של “שתי סדנאות ונגמור את זה”, כי יש פרויקטים מורכבים שדורשים עומק. מצד שני גם מודל של אבחון שלושה חודשים ומסמך עבה לא באמת עובד: ברוב המקרים המנהלים כבר יודעים הרבה מאוד; האתגר האמיתי הוא להוציא מהם את הידע, לשאול את השאלות הנכונות ולהפוך את זה לתמונה חווייתית קונקרטית, מה שהם מכנים Experience Vision, שאפשר להציג לדירקטוריון, לצוותים וללקוחות תוך שבועות, לא חודשים. היתרון העצום הוא שמנהלים בבנק או חברת ביטוח יכולים לראות ממש “לאן הולכים”, לפני שהם שורפים כסף על פיתוח מערכת מורכבת או בניית תשתיות.
יש גם מסר מאוד ברור ללקוחות: תהליך כזה לא מתאים למי שמחפש “לייפות מסכים”. הם עובדים עם ארגונים שמבינים שהם צריכים שינוי מהותי – במוצר, במותג או במבנה העסקי – ומוכנים לשלם את מחיר האי-נוחות. שינוי טוב, הם מזכירים, תמיד מזיז לאנשים את הכסא, אבל דווקא כשעובדים באיטרציות קצרות, מחיר הטעות נמוך: אם ניסוי אחד לא עובד אחרי שבועיים–שלושה, אפשר להתחרט, לשנות כיוון, או לעצור, במקום לגלות אחרי שנתיים והשקעות עתק שהכיוון היה בעייתי.
מכאן השיחה עבורת באופן טבעי לעולם ה-AI. צביקה ביידא מתייחס לשלטי החוצות של “אנחנו מובילי AI” של חברות ישראליות, ומבהיר שהצרכן לא מתעניין בסיסמה אלא בחוויה אמיתית ובעלת ערך. אתרי ביטוח עם “בוט AI” שמחזיר קישורים וטלפונים אולי נחשבים לאבולוציה, אבל הם לא באמת פותרים בעיה צרכנית. הם מדברים על AI כעל שינוי בסדר גודל של כניסת האונליין לעולם הקמעונאות: לא משהו שמעלים את הישן, אלא כוח שמסדר מחדש את האיזון בין ערוצים. חברות, לטענתם, צריכות פחות הבטחות ריקות ויותר שותפים שמסוגלים לשבת איתן, לפרק את הפעילות העסקית הבסיסית, ולשאול איפה נכון להזריק AI לתוך המסע של הלקוח, לא כדי “לקבל מדליית AI”, אלא כדי לייצר חוויה טובה יותר ומודלים עסקיים חדשניים.
ברמת העבודה הפנימית Manyone משתמשת ב-AI כ”מוצרים תומכי החלטה”. היכולת לייצר סקיצות, שפות ויזואליות, קטגוריות מוצרים שלמות ואפילו צילומי מוצר מדומים בשבוע עבודה, בלי יום צילום אחד, הופכת צוות קטן לחזק בהרבה. הם מדגישים שזה לא מחליף שיפוט מקצועי: מעצב טוב יודע מה יפה, מה נכון ומה משרת את המותג; ה-AI הוא כמו צבא אינסופי של מעצבים זוטרים שמבצעים מהר את מה שהמוח האנושי מגדיר. זה גם מאפשר להם לערער על מודל הסוכנות הקלאסי שמחושב לפי שעות, כשאיכשהו לקוחות עדיין מצפים שתהליך “אמיתי” ייקח חודשים, גם אם בפועל אפשר לספק תוצאה ברמה גבוהה בשבוע.
בסוף הפרק עולה גם השאלה איך הם עצמם נשארים עדכניים. כאן התשובה פשוטה אבל מחייבת: תרבות של ניסוי תמידי. כל כלי חדש הם מנסים “בכוח”, גם אם לא ברור עדיין אם הוא מתאים, לכל עובד יש סמכות לקנות כלים מתחת לרף מחיר מסוים רק בשביל לשחק ולהבין, ויש הבנה שדווקא ריבוי סימני השאלה, יותר ניסוי, פחות הצהרות, הוא זה שמאפשר להם למתוח את הגבולות עבור הלקוחות.
האזנה נעימה!
