ארגונים רבים נכנסים ל־2026 עם אותה תחושת תסכול שקטה: השקענו ברישיונות, פתחנו גישה לכלי AI, קיימנו הדרכות, ובכל זאת רוב העובדים משתמשים בבינה מלאכותית לדברים שנראים “לא עבודה”. תכנון חופשות, ניסוח הודעות אישיות, התלבטויות קריירה, אפילו סוג של טיפול עצמי. האינסטינקט הניהולי ברור: לעצור את זה, למסגר, למדוד, לדרוש ROI. אבל דווקא כאן מסתתרת טעות אסטרטגית, ואולי גם הזדמנות.
מארק זאו־סנדרס הוא חוקר בינה מלאכותית ואסטרטג שימושים אנושיים ב־AI, שמתמקד פחות ביכולות הטכנולוגיות עצמן ויותר באופן שבו אנשים באמת משתמשים בהן ביום־יום. במהלך כשנתיים הוא ביצע מחקר עומק ייחודי, שהתבסס על ניתוח של עשרות אלפי פוסטים ודיונים בפלטפורמות פתוחות כמו Reddit, במטרה להבין מהם מקרי השימוש האמיתיים ולא המוצהרים של בינה מלאכותית.
במקום להסתמך על סקרים ארגוניים או הצהרות הנהלה, המחקר שלו בחן התנהגות בפועל, ללא פילטרים. הממצא המרכזי והמעורר מחלוקת שלו הוא שהשימוש הנפוץ ביותר ב־AI כיום הוא דווקא בתחומים של ליווי רגשי, קבלת החלטות אישיות, חידוד תקשורת בין־אישית וארגון החיים, הרבה לפני אוטומציה או פרודוקטיביות ארגונית. זאו־סנדרס טוען שהפער הזה אינו כשל, אלא שלב טבעי באימוץ טכנולוגיה, ושדווקא השימושים האישיים בונים את הבסיס הקוגניטיבי, הרגשי והמיומנותי שיאפשר בהמשך שימושים מקצועיים עמוקים יותר.
אם מסתכלים לעומק על האופן שבו אימוץ טכנולוגיות קורה בפועל, כמעט תמיד זה מתחיל בפרטי ולא בארגוני. כך היה עם הסמארטפון, עם רשתות חברתיות, עם כלי ענן, ועם שיתוף קבצים. אנשים לא לומדים טכנולוגיה כי מישהו אמר להם, אלא כי היא פותרת להם בעיה אישית אמיתית. הבינה המלאכותית לא שונה. להפך. היא אישית יותר מכל טכנולוגיה קודמת, כי היא יושבת בדיוק על אזורי חיכוך רגשיים, קוגניטיביים וניהוליים.
מנקודת מבט ארגונית, שימוש אישי ב־AI הוא לא בזבוז רישוי אלא שלב הכשרה טבעי. כשעובד משתמש בכלי כדי לנסח הודעה רגישה, להבין מסמך מורכב או להתכונן לשיחה קשה, הוא מתרגל בלי לשים לב את אותן מיומנויות שארגונים מנסים ללמד בסדנאות יקרות: ניסוח הקשר, עבודה איטרטיבית, חידוד בקשות, ביקורת על תשובות, ובניית אמון מול מערכת חכמה. זו למידה חווייתית, חופשית, נטולת פחד מטעויות, ולכן גם אפקטיבית בהרבה.
הטעות של הנהלות היא לנסות “לקפוץ שלב” ולדרוש שימושים עסקיים מתקדמים לפני שנוצרה שוטפות בסיסית. בפועל, אי אפשר לצפות שעובד יבנה תהליך עבודה מורכב עם AI אם הוא עדיין לא מרגיש בנוח לדבר עם המערכת. השימוש האישי בונה ביטחון. הביטחון בונה סקרנות. הסקרנות מובילה להעברה טבעית לעולם העבודה.
מכאן נובעת תובנה חשובה למקבלי החלטות: במקום לשאול איך להגביל שימוש אישי ב־AI, השאלה הנכונה היא איך למנף אותו. הצעד הראשון הוא נורמליזציה. מנהלים בכירים צריכים לדבר בגלוי על השימושים האישיים שלהם בבינה מלאכותית, לא כהתרברבות טכנולוגית אלא כסיפור אנושי. ברגע שמנכ"ל או סמנכ"ל משתף איך AI עזר לו לחדד מחשבה, לנהל עומס או לקבל החלטה, נוצר מרחב בטוח שמאותת לעובדים שזה לגיטימי, מותר ואפילו רצוי.
הצעד השני הוא להפוך הצלחות אישיות לשיח ארגוני. לא דרך KPI ולא דרך דוחות, אלא דרך סיפורים. שיתוף קצר בישיבה, בניוזלטר פנימי או בערוץ תקשורת ארגוני, שמציג איך שימוש אישי קטן יצר ערך, מעורר חיקוי. אנשים לא מאמצים טכנולוגיה בגלל מצגת, אלא בגלל קנאה חיובית. אם זה עבד למישהו דומה לי, אולי זה יעבוד גם לי.
בשלב הבא, אפשר להתחיל לחבר בעדינות בין האישי למקצועי. לא לכפות, אלא להציע הקשרים. להראות איך מי שמשתמש ב־AI כדי לארגן את החיים יכול ליישם את אותה גישה בניהול פרויקט. איך מי שמתאמן על שיחות קשות יכול להשתמש בכלי להכנה לפידבק לעובד או ללקוח. זה לא שינוי חד, אלא גשר.
חשוב לא פחות הוא לוותר זמנית על מדידה אגרסיבית. חלק גדול מהערך של AI בשלב הזה הוא סמוי: פחות חיכוכים, פחות תגובתיות, יותר בהירות מחשבתית, יותר ביטחון. אלה דברים שמשפיעים עמוקות על ביצועים, אבל כמעט בלתי אפשרי למדוד אותם בטווח הקצר. ארגון שמחפש ROI מיידי על כל אינטראקציה עם AI עלול לחנוק תהליך שבטווח הבינוני יהפוך אותו לארגון “יליד AI” באמת.
בסופו של דבר, בינה מלאכותית היא לא רק כלי פרודוקטיביות אלא טכנולוגיית התנהגות. היא משנה איך אנשים חושבים, מתקשרים ומנהלים את עצמם. ארגונים שיבינו את זה מוקדם יפסיקו לפחד משימוש אישי ויתחילו לראות בו מנוע צמיחה. לא דרך כפייה, אלא דרך אמון. לא דרך נהלים, אלא דרך הרגלים. לא דרך ROI מוצהר, אלא דרך ROI מצטבר, שקט ועמוק.
